סיפורים מהשטח

  • ulfat Haider

לכבוש את ההר

פורסם ב"הארץ" בתאריך ה- 26.01.12 ע"י אביבה לורי


אולי זה קשור למקום שבו היא נולדה וגדלה ואולי למשהו שהוריה שמו בשוקו שלה כשהיתה קטנה. בכל מקרה, באישיותה, בהופעתה ובשפת גופה מקרינה אולפת חיידר תחושה של חופש עילאי והעדר מגבלות לעשות ולהשיג את כל מה שרק עולה בדעתה. אילו היתה צברית יהודייה היו אומרים שיש בה יותר משמץ של חוצפה ישראלית, אבל היא ערבייה מוסלמית, ואף על פי כן בעלת אותה מידה של חוצפה, אם לא יותר, במובן הטוב של המילה, וצימאון למיצוי מקסימלי של מה שהחיים מזמנים.


עכשיו, למשל, בגיל 41, היא מתכוננת להשתתף במרתון ברצלונה שיתקיים במארס, ואחריו, בסוף אוקטובר, במסע אל הקוטב הדרומי, לציון 100 שנה (כמעט 101) לכיבוש הקוטב על ידי רואלד אמונדסן הנורווגי. זו תהיה משלחת נשים בינלאומית, שמטרתה לעורר את תשומת הלב למצוקת המים בעולם. חיידר נבחרה, יחד עם אשה מהודו, לייצג את יבשת אסיה. על פי התוכנית, המסע יימשך 100 ימים.


למסע האתגרי ביבשת הקפואה קדמו מסעות אחרים. הראשון היה מסע אופניים למען הסביבה מראש הנקרה עד אילת, שבו השתתפו ערבים ויהודים; חיידר היתה האשה הערבייה היחידה. ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק צילם את המסע לסרט, "נגד הרוח", ובחר ללוות מקרוב שני יהודים ושני ערבים. חיידר היתה אחת מהם.


המסע באנטארקטיקה לא יהיה הביקור הראשון של חיידר ביבשת הדרומית. ב-2004 פנה אליה הטייל ומטפס ההרים דורון אראל והציע לה להשתתף במסע של "שבירת קרח" לאנטארקטיקה, שהוא היה אחד ממארגניו. הקרח שרצו לשבור הוא זה המפריד בין יהודים לערבים בארץ. "זאת היתה חוויה מדהימה", אומרת חיידר. "היו ארבעה יהודים, בהם בחורה ממוצא אתיופי, אני ועוד שלושה בחורים מהרשות הפלסטינית. המטרה היתה לטפס על הר שעוד לא טיפסו עליו ולתת לו שם. הפלגנו מצ'ילה, הספינה לא יכלה להתקרב אל ההר ונעצרה במקום מסוים ומשם הלכנו עוד כמה ימים ברגל. אחר כך טיפסנו בעזרת חבלים, שלושה על חבל אחד, למדנו לאבטח אחד את השני. היום יש באנטארקטיקה הר המתנשא לגובה של כ-2,000 מטר ושמו 'הר הידידות הישראלית פלסטינית'".



בית בודד על החוף

אצל חיידר כל מסע שמסתיים הוא תחילתו של מסע חדש. אחרי המסע לאנטארקטיקה הקימו, אראל והיא, את עמותת "שוברים את הקרח" שעוסקת בדו קיום באמצעות החיבור אל הטבע. ארגון אמריקאי, Search for Common Ground ("חיפוש מכנה משותף"), זיכה את חברי המשלחת לאנטארקטיקה בפרס על דרך בלתי שגרתית לעשיית שלום. בהיותם בארצות הברית לקבלת הפרס היא התחברה לארגון בינלאומי, Outward Bound, שעוסק בפיתוח מנהיגות דרך פעילות בטבע ויש לו סניפים ב-34 מדינות.


"זה מאוד התחבר לעולמי", אומרת חיידר, שהיתה אז מורה לחינוך גופני. "זה תרמיל על הגב ולצאת לשטח, לשיט בקאנו, הליכה ברגל או טיפוס על הרים. הם התרשמו מאוד ממה שעשינו ב'שוברים את הקרח', ושאלו אם אני רוצה להיות מדריכה אצלם. הם עושים את מה שאנחנו עשינו, מקשרים בין אמריקאים לבנים, שחורים ואסיאתים. אמרתי לעצמי: 'העולם כזה גדול ואני יושבת בבתי ספר עם גדרות של שלושה מטר, כמה אפשר?' שמחתי מאוד על ההזדמנות ונשארתי שם ארבע שנים".


במשך שנה עברה חיידר את מסלול ההכשרה ואחריו גישרה בין אמריקאים צעירים בהרי האפלצ'ים בצפון קרוליינה. "העבודה שם חיברה אותי בצורה עוד יותר חזקה לקונפליקט שלנו וביקשתי עזרה כספית לפרויקט שהצעתי - להביא לשם תלמידי תיכון מישראל, יהודים וערבים, כדי שיחוו אותה חוויה. הם תמכו ונתנו לי תקציב ובמשך שלוש שנים הייתי נוסעת לארץ ובוחרת תלמידי תיכון, חמישה יהודים וחמישה ערבים, שהייתי מביאה אלי בקיץ. זה היה כל כך מוצלח שבשנה הרביעית הם החליטו לפתוח סניף בארץ ודורון ואני מנהלים אותו. במשך השנה היינו מוציאים קבוצות לגליל ולנגב ובקיץ היינו נוסעים להרי האלפים".


מה השגת במסעות הללו?

"אחרי החוויה באנטארקטיקה גיליתי שכשאת לוקחת אנשים לפעילות בטבע, זה מתחיל מזה שכולם באים באותו לבוש, הכי פשוט, ללא סמלי סטטוס, לכולם קר, כולם מתלכלכים ומתעייפים באותו זמן ואופן, וזה כבר יוצר ביניהם דינמיקה של יותר משותף ממפריד, ושונה מאוד מזה שמושיבים אותם בחדר ומכריחים לדבר. עבדתי איתם על בניית אמון, היכרות אישית, שיחות על הדברים שמעסיקים אותם ביום-יום ורק בסוף עשינו שיחות על מה הם מרגישים בקשר לקונפליקט. אחרי כל מסע כזה הם היו מחויבים לחשוב על פרויקט משותף בקהילה".


תבנית נוף הולדתה היא מרחבים פתוחים של חול וים. בית בודד שנשאר על שפת הים בכפר סמיר לאחר שכל תושביו פונו ממנו לצורך בנייתה של תחנת הרכבת חוף הכרמל. "לא היו לנו שכנים ולא היה שום דבר מסביב", היא אומרת. "פינו את כולם ואז זה נעצר ל-15 שנה ואנחנו נשארנו לבד. גדלנו, אני והאחים שלי, עם החיות על שפת הים ושיחקנו בעיקר אחד עם השני".


לפני כ-12 שנים פינו גם אותם והם התיישבו בבית פרטי על הכרמל. אביה מהנדס בניין, בעל חברה פרטית, אמה עובדת רווחה, וכל ארבעת הילדים גדלו כספורטאים. בצעירותם היה לכל אחד מהם כלי נגינה ואיכשהו כולם זנחו את המוזיקה לטובת הספורט. אחיה הגדול, ראפת ("רפי") חיידר, שגובהו 2.02 מ', היה שנים רבות כדורסלן במכבי חיפה. אחיה השני, נשאת (1.97 מ'), שיחק כדורסל ואחותה ע'דיר (1.75 מ') היא שחיינית. "אמרו עלינו שאכלנו ספגטי כשהיינו קטנים, כי כולנו יצאנו דקים וגבוהים".


היא עצמה, שגובהה 1.80 מ', החלה לשחק כדורעף בגיל 13. "פגשתי מישהו שהיה רופא של קבוצת כדורעף והוא אמר: 'בואי תנסי פעם אחת'. באתי ונדלקתי, והתחלתי בקבוצת הנשים של מטה אשר. במשך שנים כיכבנו במקום הראשון בליגה".


התמודדות עם החברה

עולם הכדורעף כבש אותה. במיוחד מצא חן בעיניה, בהבדל מכדורסל, למשל, העדר החיכוך והמגע הפיזי עם שחקניות מהקבוצה היריבה. אבל עד מהרה הבינה שזאת היתה הבעיה הקטנה שלה. "בהתחלה חשבתי שהאתגר הראשון שלי הוא בלימודים ובאימונים, אבל גיליתי שהאתגר הראשון הוא ההתמודדות עם החברה שלי. בבית הספר התיכון חברים שלי חשבו שאם אני ספורטאית ומשחררים אותי מהלימודים מתי שאני רוצה, סימן שאני חופשייה בכל דבר ולקחו את זה במובן השלילי, היו מציעים הצעות לבילויים ואומרים: 'ממילא ההורים שלך לא יודעים איפה את'".

זה לא הסיט אותה מהדרך שבחרה. "האמנתי בה, וההורים תמכו בי וככה הגעתי להצלחות גדולות בכדורעף.


בשנות ה-90 שיחקתי בנבחרת ישראל, אבל אז הבנתי שאני חיה בקונפליקט. החברה הערבית חושבת שאני קלה להשגה - החברה היהודית לא מקבלת אותי מפני שאני ערבייה. בכל פעם שהיינו נוסעים לייצג את ישראל במסגרות בחו"ל, הייתי עוברת בנמל התעופה את כל ההשפלות שעוברים כל הערבים, וכאן נוצרה הדילמה הגדולה שלי: אני גם מצטרפת לנבחרת ישראל, מדינה שלא ההימנון ולא הדגל שלה מייצגים אותי, ואני גם חוטפת את ההשפלות כערבייה, אף שבחו"ל אני עושה כמיטב יכולתי לייצג את המדינה בכבוד".


כעבור שנים אחדות היתה לה הזדמנות נוספת לחוות את טעמה המר של האפליה. היא למדה חינוך גופני במכון וינגייט, ואחר כך לימדה במשך 12 שנים בבתי ספר ערביים בחיפה ובצפון. "לבתי ספר יהודיים לא קיבלו אותי", היא אומרת. "יום אחד המאמן שלי בכדורעף, שידע שאני עובדת בצפון ומחפשת מקום יותר קרוב, אמר שמצא לי בית ספר, חטיבת ביניים בחיפה, שם מחפשים מורה לחינוך גופני וגם מאמן כדורעף שיחזיק את הקבוצה של בית הספר, ונתן לי את מספר הטלפון להתקשר אליהם. שאלתי אותו אם הם יודעים שאני ערבייה, והוא לא הבין מה הקשר. אמרתי לו שיגיד להם שאני ערבייה ורק אז אתקשר לקבוע פגישה. ואז הוא חזר אלי ואמר: 'את כנראה מכירה את המציאות יותר טוב ממני, הם לא רוצים'".


שום דבר בהופעתה של חיידר לא מעיד על מוצאה. על פי המראה והלבוש אפשר לטעות ולראות בה יהודייה חילונית מצפון תל אביב. זה יכול לפעמים ליצור מצבים מביכים, כמו המקרה שקרה לה בבריכת הטכניון והעמיק אצלה את בעיית הזהות. "בקבוצה של ילדים שהדרכתי היה ילד בן 6 שהורדתי ממנו את המצופים והחזקתי אותו בידיים והוא שחה", היא מספרת. "ואז באה חברה ושאלה אותי מתי אני מסיימת, אמרתי לה שבעוד חמש דקות והילד שאל אותי באיזו שפה דיברתי. אמרתי לו שבערבית והוא שאל למה, אז השבתי שאני ערבייה. הילד ברח לי מהידיים, התחיל לשחות בפאניקה ולצעוק בקולי קולות - וזאת בריכה מקורה וכולם שומעים, ואבא שלו ומנהל הבריכה רצים אלי ושואלים אותי מה קרה לילד. אמרתי לאביו שרק עכשיו נודע לו שאני ערבייה, ושהוא נכנס להתקף טראומתי".


חוויות כאלו עוררו בה את הרצון להשתלב במסגרות ובפרויקטים שעוסקים בקירוב בין יהודים לערבים. דרכה להתקרבות ולהבנה עברה בקורס של משרד התיירות למדריכי טיולים, ואחר כך בלימודים לתואר נוסף - לימודי ארץ ישראל וגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. היום חיידר לומדת לימודי מגדר לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן ועובדת בניהול פרויקטים בבית הגפן, המרכז הערבי-יהודי בחיפה.

ללכת עם ולהרגיש בלי

המשבר הכלכלי ב-2009 טילטל גם את עמותת "שוברים את הקרח", והמימון מתורמים פרטיים בארצות הברית פסק. הפעילות הצטמצמה ונותרו רק הנסיעות של בני הנוער לצפון קרוליינה. ב-2010 פנו אליהם מארגון שווייצרי, Coexistence, שעוסק בדיאלוג ודו קיום פלסטיני-ישראלי דרך אמנות. "במקרה כל המתנדבים שלהם הם אלפיניסטים שרצו לטפס יחד על המון בלאן, הפסגה הגבוהה ביותר באירופה, וביקשו לצרף אותנו".


חיידר למדה אז באוניברסיטת חיפה ושיחקה בנבחרת הכדורעף של האוניברסיטה. "פניתי למנהל הספורט ועניינתי אותו בפרויקט והוא אהב את הרעיון. ביולי 2010 הוצאנו, דורון ואני, קבוצה של שמונה סטודנטים, ארבעה ערבים וארבעה יהודים, וטיפסנו במשך שבועיים לפסגה, והכל היה ממומן על ידי הארגון השווייצרי. אחר כך השווייצרים אמרו שהם רוצים לעשות את זה בכל שנה, ואני חשבתי שזה לא מתאים, כי אני מחפשת דרך הטבע לעשות דינמיקה קבוצתית ופה, כשאנשים הולכים קשורים לחבל ולא מדברים כל הדרך, זה לא עונה על הצרכים שלי. הצעתי להם מסלול אחר: טור דה מון בלאן - מסלול סובב מון בלאן שעובר דרך צרפת, שווייץ ואיטליה. הם התלהבו אבל אמרו שאנחנו צריכים לגייס תורמים גם בארץ. פניתי לאוניברסיטת חיפה, לעיריית חיפה ולבית הגפן, וכולם תמכו. מאז יצאו שתי קבוצות ועכשיו אני עובדת על קבוצה שלישית".


לפני שנתיים, אחרי ששיחקה בקבוצות מטה אשר, הקרייתים, קריית מוצקין ונוה שאנן, פרשה חיידר מהכדורעף, אבל לא מפעילות ספורטיבית. היא משתתפת בטריאתלונים (תחרות המשלבת שחייה, רכיבה על אופניים וריצה) ומתאמנת למרתון ברצלונה. "בספטמבר אני אהיה בת 42 ואני רוצה לחגוג לי יום הולדת ולרוץ 42 קילומטר".


לקריאת הכתבה המלאה:

https://www.haaretz.co.il/magazine/1.1625713

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול