מסע נשים אל הפסגה

אפריל 2019. נורית שטובר מספרת על החוויה שלה במסגרת מסע "נשים אל הפסגה" בהימליה.

בחזרה ממסע "נשים אל הפסגה", אחד הפרוייקטים של אולפת חיידר האחת-ואין-כמותה. מסע נשים, ערביות ויהודיות, לא בדיוק צעירות ולא בהכרח ספורטאיות. אבל נשים שרוצות לכבוש את ההר, בעיקר זה שבתוכן. אז הצטרפתי, כי מאוד רציתי להגיע להימליה והמטרה קיננה לי בראש, אבל על הדרך מצאתי גם חבורה נפלאה של נשים שנכנסה לי ללב. אחר כך מצאתי גם יאק והרבה סלעי גרניט ושיסט יפים, בולדרים בגודל של בית שמתגלגלים בנהרות, משקעי קרחונים עצומים, ופסגות מושלגות שבצבצו מבין העננים. אפילו את פסגת העולם ראינו מדי פעם, מציצה מאחורי רכס הענקים. ופרחים פיצפונים ויפהיפיים, מפליאים בצניעותם, דומים לנפאלים עצמם, קטנים, חזקים, ומותאמים להר. היה לא פשוט פיזית, ההתמודדות עם הגובה העליות/ירידות/עליות/ושוב עליות, להגיע ל 4300 מטרים, לקפוא מקור בלילה, להתגבר על דפיקות הלב המואצות בגלל הגובה, חוסר החמצן, חוסר השינה... ואז לרדת את הכל בחזרה - אוי לברכיים. ועוד לא אמרתי מלה על הטיסות לתוך ההימליה, לשדה הכי מפחיד וכנראה גם הכי מסוכן בעולם. אבל בשורה התחתונה - אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב, הייתי עושה הכל עוד היום ובלי להסס. לא מחר, היום! מחכה בקוצר רוח למסע הבא להימליה אהובתי, והולכת לארוז ♥️